אני רוצה לספר לכם על בחור בשם Takeru Kobayashi, או קובי כמו שהוא נקרא בשם כולם.
הבחור הזה נחשב לאגדה בתחום האכילה התחרותית.
מדובר על תחרויות בהם המשתתפים אוכלים (אם אפשר לקרוא לזה “אכילה”) כמויות בלתי נתפסות של hot-dogs, פיצות, המבורגרים וכד’, והכל בתוך דקות ספורות.
יש הרבה אכלנים תחרותיים כמו קובי, אבל הסיפור שלו הוא מיוחד.
קובי נכנס לתחום האכילה התחרותית, לאחר שלא הצליח לעמוד בתשלומי השכירות, בכפר היפני ממנו הוא בא.
אשתו שלחה אותו לתחרות מקומית, בה הפרס הראשון היה 5,000$.
קובי ניצח את התחרות, והביא הביתה את הכסף המיוחל, אבל לא בגלל יתרונות פיזיולוגיים שהיו לו, אלא בגלל תכונה שלילית אחת –
קובי היה עצלן, ותמיד חיפש את הדרך הנוחה והקצרה ביותר לבצע פעולות.
התחרות המקומית פתחה לו את התאבון (תרתי משמע), והוא התחיל לחקור את עולם האכילה התחרותית.
לאחר שהבין כמה כסף יוכל להרוויח בתחרויות הגדולות בארה”ב, קובי לקח חופשה מהעבודה למשך מספר חודשים.
הוא היה חייב לחקור את התחום ולפצח את השיטה.
השיטה שתעזור לו לנצח את התחרויות בהן הוא עומד להשתתף.
ואכן, ב-4 ביולי 2001 קובי עושה היסטוריה.
הוא משתתף באליפות ארה”ב לאכילת hot-dogs בפעם הראשונה, ושובר את השיא הקודם.
מה זה שובר? מרסק בענק!
קובי מנפץ את השיא הקודם, שעמד על 25 נקניקיות, ומצליח לאכול 50 נקניקיות בתוך 12 דקות בלבד!
מאז הוא הספיק לנצח עוד הרבה תחרויות, לזכות בהרבה פרסים, ולזכות בתואר “האגדה של עולם האכילה התחרותית”.
אבל מה שיותר מעניין זה סוד ההצלחה שלו.
כמו שכתבתי קודם, קובי תמיד חיפש את הדרך היעילה והקצרה ביותר לעשות דברים.
גם במקרה הזה, קובי פשוט גילה שכל המתחרים אוכלים את הנקניקיה בתוך הלחמניה כמו שאוכלים אנשים רגילים, למרות שזו לא היתה הדרך האידיאלית ביותר.
במקום זה, קובי פשוט הוציא את הנקניקיה ואכל אותה, ואז טבל את הלחמניה במים ואכל אותה בנפרד.
המים עזרו ללחמניה לרדת בקלות בגרון, ובזכות זה קובי הצליח לאכול פי 2 מהמתחרים.
קובי לא היה גדול מימדים כמו שאר המתחרים, אבל היתה לו שיטה.
היתה לו אסטרטגיה מנצחת.
אותו דבר בגוגל אנליטיקס:
בדיוק כמו קובי, גם אתם צריכים להבין שכדי לעבוד עם גוגל אנליטיקס צריך שיטה.
צריך אסטרטגיה מנצחת.
אי אפשר סתם לפתוח את הדוחות ולצפות שהתובנות יקפצו לכם מול העיניים.
וזה בדיוק הפרוייקט החדש שאני רוצה לחשוף בפניכם: