אז למה החלטתי לפתוח בלוג ומה בכלל הולך לקרות כאן? (אזהרה – פוסט ארוך אבל כדאי לקרוא כדי להבין מה אני בכלל רוצה)

אני רוצה לעשות איתך ניסוי קטן. עצום לרגע את העיניים ותדמיין את מהלך החיים שלך: קמת בבוקר, פתחת את הדלת כדי להכניס את העיתון היומי וגילית שבמהלך הלילה נוספו עוד כמה מגנטים של אינסטלטורים על דלת הכניסה של הבית. “מעולה”, אתה אומר לעצמך, “אם תהיה סתימה ארצית אדע שיש מי שמטפל בי”. אתה מכניס את העיתון, הולך להתפלל ומוצא על השולחן בבית כנסת את העלונים שנשארו משבת. תוך כדי התפילה אתה מעיף מבט בחופשת הפסח שמציעים לך, במכללה למשפטים שקוראת לך לבוא ולהצליח ביחד עם אלפי הבוגרים הנוספים שלה ובמשווק האתרוגים שמחפש סוכנים לקראת סוכות. עלינו לשבח והביתה.

תוך כדי התארגנות ליום העבודה אתה מרתיח מים לקפה ועובר על המיילים החדשים שהגיעו וצריך לטפל בהם במהלך היום. כמובן שאתה מוחק את כל הדואר זבל, מתעלם מהפרסומות של Gmail ועובר רק על המיילים החשובים, אלו שלא מציעים לך את הקופון היומי במחיר בדיחה (ויש חמש עשרה כאלה). מרוב מבצעים שכחת את המים בקומקום ואפילו לא הספקת לעבור על העיתון אבל לא נורא, הוא יחכה לפקק התנועה בנתיבי איילון. אתה יורד לאוטו, מוצא פלייר על השמשה שמספר לך על הפיצרייה שפתחו ליד הבית שלך אבל אין לך זמן, אתה ממהר לפגישה. תוך כדי הנסיעה אתה מדליק את הרדיו, שבדיוק יוצא להפסקת פרסומות ואחריה עדכון תנועה (בחסות שבע פעמים חמש) שמדווח על פקק באיילון. במהלך הפקק אתה מספיק לרפרף על העיתון (שמציע לך מוצרי חשמל במחירים שאסור להחמיץ), להעיף מבט בשלט הגדול שבצד הכביש (שמזכיר לך שאתה ממש חייב את הדגם החדש של מזדה 3) וכמובן לשחק באנגרי בירדס בסמארטפון (זה החינמי, עם הפרסומות). סוף סוף הגעת למשרד, אבל אל תחשוב שהסיפור נגמר, כי באתר הבית שלך יופיעו באנרים, בגוגל תתקל בפרסום ממומן, תוך כדי יקפוץ לך חלון פופ-אפ וביוטיוב יופיעו לך קדימונים בתחילת הסרטון.

אני חושב שהבנת את הרמז. ככה נראה השיווק במאה ה-21.

עכשיו בואו נהיה כנים עם עצמנו. הרי אף אחד לא קונה עיתון בשביל לדפדף במודעות הפרסום, אף אחד לא רואה את התוכנית האהובה עליו בטלויזיה כדי שיפסיקו אותו באמצע, אף אחד לא פותח תיבת מייל כדי לקבל דואר זבל ואף אחד לא גולש באינטרנט כדי להיות מותקף על ידי באנרים קופצים שמציצים מכל כיוון אפשרי. אבל לצערנו, השיווק והפרסום של היום הם סוג של מדע, מדע שמנסה לגלות מהי הדרך הטובה ביותר להפריע לך כדי שתשים לב למסר שאותו אנחנו רוצים להעביר. הבעיה מתחילה כשחברה פלונית היא לא היחידה שמנסה להפריע, וחברות אחרות רוצות גם הם לזכות בתשומת לבו של הלקוח אז גם הם מפריעות לו. ומה עושה חברה שרוצה לבלוט? מפריעה לך יותר חזק! יותר פעמים! אז במקום לפרסם עמוד אחד נשים דאבל, במקום לשים באנר נכניס חלון פופ-אפ שיקפוץ לך מול העיניים ולא יתן לך סיכוי להתעלם ממנו. אנחנו נשכור סלבריטאים במיליוני שקלים שיפיקו לנו סרטוני פרסומת מצחיקים, נגדיל את שטחי הפרסום ונשתמש בכל פלטפורמה אפשרית כדי להיות בכל מקום שגם אתה נמצא בו: על הרצפה בסופרמרקט, על מוניות, בטלפונים הסלולריים, על מגבי נקיון ואפילו בשירותים…

האבסורד הוא שמי שגורם לכל הכאוס הזה הם המשווקים עצמם, כיוון שכדי להתמודד עם האפקטיביות היורדת של ההפרעה – הם מפריעים לנו עוד יותר! זאת הסיבה שהסקרים מראים שצרכן ממוצע מקבל מיליון (!!!) מסרים שיווקיים בשנה, שהם כ-3000 מסרים ליום אחד! זה אולי נשמע הרבה אבל קניות סטנדרטיות בסופרמרקט יחשפו אותך לכ-5,000 מותגים שונים שיפנו אליך בכדי שתרכוש אותם, בשעה אחת באינטרנט אתה יכול להגיע לכ-500 מסרים שיווקיים שונים, ורפרוף בעיתון היומי יוסיף עוד כ-50. תוסיף לזה את כל הקטלוגים, שלטי החוצות, הפרסומות ברדיו, החנויות ברחוב והלוגואים שעל החולצות של חבריך ותגיע להרבה יותר מ-3,000 ביום!

נחזור למפרסם, שלפעמים עובד לו ולפעמים הוא פשוט לא מצליח לצעוק מספיק חזק. ואז מה עושים? מגדילים את תקציב הפרסום (כמו שאר המפרסמים כמובן) ומורידים עוד יותר את האפקטיביות שלו.

יודעים מה? האבסורד הוא שהצרכנים היום מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לחסוך בזמן, והמפרסמים מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף כדי להפריע להם במהלך הזמן הזה.

טוב, כתבתי מספיק להפעם. בפוסט הבא אכתוב בעז”ה איפה אני בכל הסיפור.